סיפור אישי 

 

הוא לא ידע לדבר על כאב, אז הוא דיבר על כעס. כאב לו כבר הרבה שנים, אבל הוא לא אמר מילה. אני שמעתי והקשבתי לכעס שלו שיצא בטיפול. אמרתי לו: "מתחת לכעס יושב כאב גדול מאוד ואתה לא יודע לדבר כאב אז אתה כועס. אצלך זה גלוי". בטיפול ניסיתי להתחבר אליו ולכעס שלו. הוא החזיק את הפאסיביות של החיים ואישתו החזיקה את האופטימיות.

 

היא חיה בלי כעסים, בורחת למקומות שכיף לה, לאימונים שלה בספורט, לחברות שלה. היא עושה מה שהיא אוהבת, בלי אחריות כבדה. לוקחת את הבית והילדים בקלילות, מתנהלת כמו ילדה קופצנית. אין כובד של החיים, הייתה בה חיות, ויטאליות. הוא השתגע מההתנהלות שלה, האשים אותה שהיא לא מחוברת לעצמה באמת ולא מבינה את הכעסים שלו. היא בורחת מהכעסים שלו. זה לא נעים לחיות לצד אדם כעוס ועצבני. גם לו לא היה טוב לחיות עם כל המעמסה והכובד של החיים.

 

הסתבר שהוא החזיק גם את האחריות על העסק המשפחתי של אביו. הוא נתן מעצמו הרבה למען המשפחה. הוא ויתר על קריירה של משפטן והלך לעזור לאביו עם כל מה שכרוך בזה.

 

הם באו כי נמאס להם לריב. הוא חשב להתגרש כי הרגיש שהוא לא במקום הראשון אצלה. נמאס לו מהמריבות שלהם, הוא לא האמין שהיא באמת רוצה אותו. היא שאלה אותו אם הוא באמת רוצה להתגרש.

 

לא, הוא לא רצה. הוא אהב אותה מאוד ורצה שהיא תילחם עליו ועל הזוגיות הזו. רצה שתחזר אחריו, שיהיו להם דברים במשותף, שהיא תשקיע יותר בשניהם.

 

בטיפול יצא הרבה כעס וגם הרבה כאב. הם למדו איך לריב ולהתפייס, בלי ברוגזים וניתוקים של שבועות. החזרתי לכל אחד את החלק שלו. הוא עם הפאסביות שלו והא עם האופטימיות הנצחית.

 

כל אחד מהם צריך לקחת קצת מהחלק של האחר, שיהיה איזון, אחרת הוא ימשיך לחפש את המקום הכועס ולהיות מתוסכל והיא תמשיך להיות נחמדה ולהתנצל ותמשיך לברוח מהכעס שלו.

​

אחרי טיפול ממושך, הם יצאו לדרכם. כעבור כשנה פגשתי אותה עם בטן הריונית. היא סיפרה לי בחיוך שהזוגיות שלהם נסקה ופרחה והם החליטו להביא את הרביעי לעולם.

לא היתה מאושרת וגאה ממני באותו רגע.

נפרדנו לשלום, כשהחיוך עדיין מרוח על פניי.